באותו יום, אלוקים הוציא חמה מנרתיקה, השמש קפחה ללא רחם וערבבה במומחיות אגלי זעה ובכי, מאות אנשים עמדו שם, מבכים את לכתה בטרם עת של אשה אהובה וצעירה שנקטפה בדמי ימיה, אף אחד לא מכין אותך למוות, למוות של מישהי קרובה, מישהו שאך לפני רגע תכננת ובנית איתה תוכניות וצחקת איתה על עוד קילו מיותר, ועל עוד עוגה אסורה שתנשנשו יחד.
חיה יהודית בת מלכה בלומה.

אני יושבת במסיבה של הקטן שלי שזהה לגיל של בנך, הם נולדו יחד, בהפרש של כמה חודשים, נזכרת ברגעים האלה, בתחושת האושר שריחפה, ודומעת בלי מעצורים, אני בוכה על הילד הקטנציק יפה עיניים, תמים וטהור שלא תזכי יותר לחבק ולהחזיק על הברכיים ולשמוע אותו שר במתיקות כזו השמורה רק לילדים "אמא, אני אוהב אותך הכי בעולם", לרגע אני יכולה ממש לחוש את שיחות הטלפון התקוות והתוכניות העתידניות שנשזרו באומנות, נזכרת איך הגיעה הבשורה הקשה שחלית, ביום סתווי ואפור שהיה מר כלענה, מכה שנחתה ישר בבטן הרכה בלי התרעה, ברגע ה'מחלה' הפכה למשו מוחש ואמיתי וקרוב מדי, זה היה ברור שהחיים התחלקו בלי משים לשתיים, החיים שלפני והחיים שאחרי, פתאום כימותרפיה והקרנות הפכו לנושא שיחה, סודות רפואיים הפכו לשגרה, ותפילות לחלק אינטגרלי מתפילת היומיום.

לסרטן יש שם וזרועות וטלפיים, יש לו צורה וצבע, הוא לא מרחם על אף אחד, לא על בעל מסור, לא על ילדים מודאגים ולא על משפחה וחברים שסובבים, הסרטן חי בעולם משלו, עם זמנים והגדרות שהוא הגדיר לעצמו מחדש. והוא ברשעות אופיינית משך אותך לעולם שלו, גרם לך סבל אמיתי שאני מאחלת רק לאויבים ושונאים, לא סבלת שמרחמים עלייך, היה כיף להכנס אלייך הביתה בלילות שבת בית נוצץ ומבריק, המון אורחים ובחורים שמגיעים בטבעיות לסעודות ומרגשים הכי בבית ואת מאושרת ומחייכת ולא ניכר עלייך כלום, איך את מרגישה? את בסדר? שאלתי ואת שידרת עסקים כרגיל, מדי רגיל.

זוכרת ששאלתי אותך אולי תרצי לכתוב קצת, לשתף אנשים קמצוץ ממה שעובר עלייך, היית הרי כישרון כתיבה מולד. ואמרת לי משו שלא אשכח לעולם:" המחלה שלי לא נוגעת לאיש, לא רוצה שאהפוך למושא רחמים, ואוציא את תחושותי וקרביי החוצה." התמודדת בגבורה עילאית. ראויה להערצה.

בהלוויה רגע לפני שנשאו את גופתך עלי קבר עם אמירת 'אשת חיל מי ימצא' שאין שיר ראוי ממנו לסמל את מה שהיית, בעלך ספד לך, בכאב. כשהוא מחזיק את הסידור שלך שמדובלל ומטושטש מהדמעות שלך; הוא תיאר איך העיר את אפרת שלך בבוקר וסיפר לה על כך שנשמתך עלתה למקום שכולו טוב ואנחנו לא מבינים שום דבר בעולם הזה, כלום. הוא שאל איך אנחנו יכולים להבין שאלוקים קוטף אמא לילדה שבעוד חודשים מספר אמורה לחגוג בת מצווה. והחיים האלה כמו תצרף אחד גדול רק שהמון חלקים פשוט חסרים, יד נעלמת לקחה והחביאה אותם, ומה אנחנו רואים תמונה אחת מטושטשת מלאה חורים, עצובים.

ברור לי שממקום מושבך שם למעלה איפה שרק לאמת יש זכות קיום את רואה את הצער ואת הכאב שצורב בבשר החי, את רואה את היתמות ואת השכול ואת רואה את האמת ולפחות את מבינה הכל, ורק מבקשת שתהיי מליצת יושר על כולם, על המשפחה ועל החברים ועל כל הדור הזה שיודע אסון אחרי אסון. אל תפסיקי להתפלל.

ת.נ.צ.ב.ה